ברוכים הבאים לפינתנו "דובי שורף גשרים". והפעם: אוןלייף.
אתמול קיבלתי שיחת טלפון ממספר לא מוכר. בצד השני הייתה עורכת כלשהי באתר "אוןלייף" שלא נחשוף כאן את שמה. בעבר פרסמו אוןלייף את הפוסט שלי על "גל האונס".1 בעקבות זאת נכנסתי אצלם כנראה למגירה של "גבר פמיניסט", והם כבר הזמינו ממני טור אחד על הורות. אז אתמול העורכת הציעה לי נושא חדש לכתוב עליו: לטענתה, נערך מחקר חדש שטוען שלחפצון נשים יש בסיס אבולוציוני. נחרתי בבוז. זו נשמעת טענה דבילית ובלתי ניתנת להוכחה. הסכמתי לבחון את הנושא, והעורכת חיש קל שלחה לי קישור לאיזה אתר חדשות אוסטרלי (כן) שככל הנראה מרכז כל מיני פרסומים של סוכנויות ידיעות. רפרפתי על הכתבה הקצרה וחזרתי לעורכת: הם לא אומרים שום דבר על אבולוציה, קבלתי. ואני בטח לא מתכנן לכתוב טור ביקורת על מחקר בלי שהמחקר יהיה לפני ובהסתמך על מקור רזה כל-כך. העורכת עוד ניסתה להפציר בי ולהסביר לי שהמחקר הזה הוא רק מקפצה לדיון רחב יותר על חפצון נשים. אבל מה אני יודע על חפצון נשים שלא נאמר כבר מיליון פעם על ידי אנשים שחשבו על הנושא קצת יותר ממני. "אני לא חושב שיש לי יותר מדי דברים חכמים להגיד על זה." כתבתי לעורכת, וויתרתי על התענוג.
ובכן, מסתבר שיש אנשים שזה שאין להם שום דבר חכם להגיד על משהו לא ממש מפריע להם להגיד את זה בכל זאת.
טל לוין, מבקרת מחול וסטודנטית לתואר שני בפילוסופיה, מכנה את המחקר "גזעני", וזה מה שיש לה להגיד עליו (להזכירכם, אחרי קריאה מדוקדקת של תיאור קצר של המחקר באתר חדשות אוסטרלי. לא שיש לי משהו נגד אוסטרלים):
אבל המחקר לא מוכיח שום דבר, חוץ מאת מצב העניינים הקיים. איך הגענו הנה? למה הגענו הנה? האם טוב לנו כאן? ואיך אפשר לשנות את המצב? אלה כבר כנראה שאלות למחקר אחר. אבל החוקרים לא מסתפקים בטענה הזאת, אלא רוצים לבסס אותה כעובדה פסיכולוגית, משהו שקשור לדרך הבסיסית שבה המוח שלנו עובד. ואם המוח שלנו עובד ככה, אז כנראה שאי אפשר לעשות משהו בנדון.
"ככה זה במוח"? אהה, אז למה לא אמרתם?
למה הדבר דומה? למחקרים בהם מראים לקבוצת מיקוד תמונות של מזרחיים ואשכנזים, ושואלים מי יותר מסוכן. הרי לא היה עולה על דעתו של אף חוקר להעמיד שאלה כזאת במבחן, ולא היה עולה בדעתו של אדם שפוי לקבל כעובדה את תוצאות המחקר.
ה"ככה זה במוח" הוא נשק יום הדין של המדע בימינו, והוא נשלף לא פעם כשעושים מחקרים מגדריים. זהו ניסיון, תמים לכאורה (לכאורה מאוד), להצדיק מיני אפליות וסטטוס קוו חמור שבו העולם מתחלק לסובייקטים בעלי יכולת להביט, וכל אלה שאפשר להביט בהם – ושזוהי גם מטרתם. אגב, עוד לא התחלנו לדבר על כל הקבוצות באוכלוסייה שהמבט המחפיץ אפילו לא רואה אותן, ושהיותן "בלתי נראות" מאפשרת לגרש, לרמוס וגם להרוג אותן בלי שאף אחד ידבר.
טל לוין, ככל הנראה, לא טרחה אפילו לקרוא את האבסטרקט של המאמר, שלא לדבר על המאמר עצמו (כסטודנטית לתואר שני אני בטוח שיש לה גישה לכתבי עת דרך ספריית האוניברסיטה שלה, ואם לא אסור היה לה לכתוב טור כה נחרץ על מאמר שלא קראה). אבל גם אם עוד איכשהו הייתי יכול לסלוח על זה, הרי שבטח שאי אפשר לסלוח על כך שטל לא קראה אפילו את התיאור הקצר באותו אתר חדשות אוסטרלי, כי רזה ככל שהתיאור יהיה שם, לפחות הוא לא מוסיף דברים שלא קיימים. כאמור, המחקר אינו רומז אפילו על הסבר אבולוציוני, כמו גם התיאור שלו באתר החדשות. למעשה, כשקוראים את המאמר עצמו ברור לחלוטין שגם החוקרים חושבים שמקור החפצון הוא חברתי ולא ביולוגי. ולא רק זאת שהם לא חושבים ש"אי אפשר לעשות משהו בנדון", הרי שהם ביצעו את המחקר בין השאר כדי לתת כלים לחברה להתמודד עם החפצון הנשי ולצמצם את מימדיו. למרבה האירוניה, לאור המשפט האחרון בקטע המצוטט לעיל, החוקרים אפילו מקדישים מקום בדיון לשאלה של החפצת קבוצות מיעוט מוגזעות.
אז מה קרה? לוין ככל הנראה לא שמעה על כלל האצבע של הטענות הפמיניסטיות: כשפמיניסטית אומרת משהו שנשמע לא אמין, היא כנראה טועה. לוין שמעה את מה שאמרה לה העורכת, וזה נשמע לה כל כך מוצלח כטיעון כנגד השוביניזם המובנה של המדעים, שהיא שכחה שסקפטיות בריאה מופנית לא רק כלפי מחקר מדעי, אלא גם (ובעיקר) כלפי טענות שאינן מגובות ב–נו–עובדות. יש משהו אנטי-אינטלקטואלי, אפילו, הייתי אומר, בטור של לוין. "על זה אימא שלי הייתה אומרת בוקר טוב אליהו! באמת היינו צריכים פרופסור באוניברסיטה כדי לדעת שחוקי היופי משועבדים כולם לנקודת המבט הגברית," כותבת לוין בזחיחות שבמבט לאחור נראית יותר ויותר פאתטית. אילו לוין לפחות הייתה עושה מה שהעורכת המליצה לי לעשות, ומשתמשת במחקר שהיא לא קראה רק כמקפצה כללית לדיון על החפצת נשים. אבל במקום זאת בחרה לוין דווקא בנתיב הגרוע ביותר: היא לקחה מחקר שהיא לא קראה והשתמשה בו כבסיס להאשמה כללית כנגד כלל המחקר המדעי בסוגיות של זהות:
השאלות המדעיסטיות לכאורה (ושוב – מאוד לכאורה) צריכות לפנות את מקומן לשאלות אתיות ופוליטיות. זהו השיח היחיד שמן הראוי לקיים על שוויון בין המינים, מבלי ליפול ולהתבלבל עם טענות על איך המוח שלנו עובד.
בכך היא חושפת שוב את בורותה, בדיוק כפי שעשתה כמה פסקאות למעלה כשטענה נחרצות שאיש לא יציג בפני נבדקים תמונות של מזרחיים ואשכנזיים וישאל מי יותר מסוכן. בודאי שעושים מחקרים כאלו (אם כי, בכל זאת, טיפה יותר מעודנים). אבל המטרה, כמובן, היא לא לבדוק איזו עדה יותר מסוכנת (אם היינו רוצים לבדוק את זה, היינו אוספים נתונים על פשיעה, לא שואלים אנשים מה הם חושבים. איזה מין מתודולוגיה זו?), אלא כדי לגלות את הגזענות הסמויה שלנו ולהבין כיצד היא עובדת ואילו תהליכים מניעים אותה.
הטענה כאילו לדעת מה המכניזם הנוירולוגי שמאפשר חפצון של נשים זה איכשהו "רע", דורש חוסר הבנה טוטאלי של השיטה המדעית בפרט ושל חשיבה רציונלית בכלל. בודאי שאפשר להעביר ביקורת על מחקר שיטען שמשהו הוא "ככה" כי "ככה", ולכן מעטים הם המחקרים שיטענו זאת. אבל להעביר ביקורת על עצם הרעיון של מחקר שיבדוק האם משהו הוא כפי שאנחנו טוענים שהוא או לא ויתן לנו עוד מידע על מאחורי הקלעים של המשהו הזה? וכל זאת, כאמור, מבלי אפילו לטרוח לקרוא את המאמר הלא ממש מסובך הזה.
יש עכשיו קמפיין פרסומי כלשהו שמשתמש במילה "סקפטי" כמשהו שלילי. סקפטיות היא סם החיים של העולם שלנו, משום שהיא המאפשרת את כל ההתפתחות המדעית והטכנולוגית מאז… ובכן, מאז המהפכה המדעית. סקפטיות מובנית לתוך השיטה המדעית עצמה. אבל חייבים להפעיל אותה על כל טענה, ורק באופן מושכל. אי אפשר להיות סקפטי לגבי מאמר מדעי בלי לקרוא אותו, ומצד שני לקבל קביעה של עורכת (שגם לא קראה את המאמר) כתורה מסיני בלי לבדוק אם היא, כאילו, טועה.
—
חשוב לי להבהיר: אין לי שום דבר נגד אוןלייף. לא מדובר פה בבעיה ייחודית להם, אלא במשהו שפושה בכל הכתיבה בתקשורת על נושאים מדעיים, שנעה בין סנסציוניות חסרת פרופורציות לביטול אנטי-אינטלקטואלי, כאשר שני הסוגים מאופיינים באי הבנת (ולעיתים אי קריאת) המחקר המקורי או אפילו מקור בר סמכה שיכול לתקצר אותו לשפת אנוש. במקרה יצא לי להחשף לתהליך מבפנים במקרה הזה. אבל הוא קורה, בווריאציות שונות, בכל רחבי עולם התקשורת.
- אפרופו, שמתם לב שהגל חלף עבר לו ואין יותר אזכורים בעיתונות לגבי מקרי אונס, שלא לדבר על גרפיקה מיוחדת וכותרות בעמוד הראשון? אני בטח לא אגלה לכם סוד אם אגיד לכם שזה לא שנשות ישראל יכולות פתאום להרגיש בטוחות ברחוב. זה פשוט שהתקשורת עברה להתעסק בסנאי חדש.
